השנה הכיתה שלנו ביצעה את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה בדומה לשנים שעברו עמדנו בצפירה, צפינו בטקס הבית ספרי וצפינו שוב ושוב באותן תכניות על אותם חיילים שנהרגו במלחמות ישראל ופעולות טרור. אך השנה, בנוסף לכל זה אנחנו עשינו את הטקס הבית ספרי. אנחנו היינו צריכים להגיד את אותם טקסטים עצובים, לרקוד את הריקוד העצוב ולצפות בהורים השכולים, חסרי האונים צופים בטקס ונזכרים.
השנה, לפחות לנו, יום הזיכרון קיבל משמעות אחרת. הבנו שאנחנו חיות כאן תודות לחיילים שמתו.
השנה היינו צריכות לקרוא את הטקסים עם רגש, להכנס לאווירה של היום ולהבין את פירוש הטקסטים שקראנו.
אחרי שעשינו את הטקס שאגב היה מאוד מרגש, לפחות בשבילנו.
ישבנו בצל וחשבנו. צפינו בהורים השכולים עולים במדרגות לכיוון בית הספר כדי להדליק נר זכרון לזכר בנם.
זהו היה יום הזיכרון הכי מרגש שחווינו, בכינו, התרגשנו והבנו מדוע יום זה תמיד כל כך עצוב, כל כך קשה להבנה שכל החיילים האלו כבר אינם.
קסניה ומליסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.