כששמעתי על השריפה בכרמל הרגשתי הלם,דאגה רבה כלפי האנשים הנמצאים באזור השריפה וחוסר אונים מפני שאני ידעתי שאין ביכולתי לעזור להם ו\או לכבות את השריפה.
כששמעתי על הסוהרים שנהרגו באוטובוס בשריפה הרגשתי עצב מפני שהם היו ממש שמחים,עמדו להתחתן,הם היו אנשים שבאמת רצו לעזור לזולת.מחזור שלם נמחק,די קשה לעכל...
הרגשתי רחמים ועצב כלפי המשפחות השכולות אשר איבדו את ילדיהם,קרובי משפחה וחברים קרובים.
הרגשתי כעס כלפי המדינה שלא לוקחת אחריות ומאשימה שחקנים ראשיים:ציפי לבני,אלי ישי ונתניהו.בזמן שכולם אשמים.בראשי צצו שאלות איך מדינה אשר נחשבת כמדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית לא יכולה לכבות שריפה?!איך במצבים קשים יותר לא ביקשנו עזרה ממדינות העולם אך במצב של שריפה כן אנחנו מבקשים עזרה?!
אני חושבת שהיה אפשר למנוע את האסון הלאומי הזה אם הכבאים היו מגיעים בזמן.
יומיים אחרי כיבוי השריפה נסעתי לחיפה.בזמן שנסענו מול בית אורן הרגשנו ריח של גופרית ושל עשן...
אני בחיים לא אשכח את הריח הזה. פה ושם ראינו תמרות עשן קטנות של אש אשר עדיין לא כובתה כליל.ההרים אשר זכרתי אותם ירוקים ופורחים היו עכשיו שחורים ומתים.השמיים היו אפורים,נראים כאילו הם עצמם מתאבלים על אסון זה.
לבסוף אני מאוד מצטערת על אסון זה ומקווה שלא יקרה שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.