צעדיהם של החיילים נשמעו חזקים וקצובים. קריאות אהדה נשמעו ברחבי השכונה. אמי מושכת אותי בחולצה ויחד עם אחי הקטן יורדים למרתף. השנה היא שנת 1941 , מלחמת העולם השניה בעיצומה ואת קולו של המנהיג שומעים בכל פינה. לבית הספר לא הלכתי מזמן , ואין לי חברים.
שמי הוא דוד ואני בן 8. אני מביט באמי ורואה את פניה מודאגים , מזמן לא דאגה לעצמה , עוד מעט בת 40 היא ומרגיעה את אחי הקטן בן השלוש.
לפתע , אנו שומעים דפיקה חזקה בדלת , ומתלווה אליה מילה משונה , אמי מחבקת אותנו חזק ואני מרגיש את פעימות לבה חזקות מתמיד. הדפיקה חוזרת שוב ושוב ואיני יודע מדוע אמי לא פותחת את הדלת. היא נותנת לנו נשיקה אחרונה ושמה בידי שק גדול , פותחת לנו דלת נסתרת ואומרת לנו להמשיך עד האור. אני רואה אותה בפעם האחרונה עולה במדרגות ושומע צרחה...
אני חושב שעבר כבר שבוע מאז ראיתי את אמי בפעם האחרונה. השק שהיא נתנה לי מלא היה במזון , מים ואקדח. איני יודע איך משתמשים בו , אך אני יודע שהוא ישמש לי ביום מן הימים...
מתעורר משנתי לקול מתכות , ורואה אדם בגיל העמידה מחטט לנו בתוך השק ! אני נשאר ללא תנועה ומביט במעשיו. הזר גילה שהתעוררתי ובא לקראתי , פוחד אני מאוד אך הוא בא ומחבק אותי. נושק לאחי ודמעות אושר בעיניו. מגלה אני שהוא אבי.
כשהייתי בן 4 , הייתה זו תקופה קשה לאמי. אבי עזב את הבית וזוכר אני ששנאה יוקדת הייתה בלבי. עכשיו אני מבין שהוא נשלח למלחמה ולא היה יכול לחזור.
השנה היא 1948 , אני בן 15 . אבי , אחי ואנוכי נוכחים במוזיאון תל-אביב מקשיבים להכרזת מדינת ישראל . אמי נספתה במלחמה אך תמיד אזכור אותה בלבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.